Trevas ao meio-dia
Na terça-feira à noite, cerca de 200 pessoas se reuniram em frente de uma mesa coberta com bandeiras Broadcasting Canal 2, o Ministério da Defesa em Tel - Aviv. A manifestação ocorreu durante a primeira edição, ea maior parte do fogo foi direcionado para o comentarista Amnon Abramovich, "traidor", "terrorista", "deveria ter morrido na guerra", e maldição e juramento eu tinha vergonha até mesmo para escrever aqui.
Abramovich se sentou próximo à distância dos manifestantes, que cercaram a entrada e ameaçaram justiça áspera. Ele acabou resgatado através do veículo de um comandante distrital da polícia, nem menos.
O evento terminou? Absolutamente não. Assim, só a partir de verdadeira vergonha - dois tipos. O primeiro tipo é a grande mídia, é relatado em estúdios abertos papéis intermináveis e completa todos os dias, sobre tudo a ver com a guerra. Esta comunicação aflitos sem palavras, e quase não relatá-lo. Tipo de conspiração do silêncio. Assim, muitos não sabem sobre isso. Mesmo o canal relatado. Embora este colega, mesmo muito famoso, e embora o contexto real em chamas, e embora a história é de enorme interesse e reflete um fenômeno geral, e até mesmo poderia grandes avaliações (que é a consideração primordial). Nada, nada.
Segundo fiasco tipo Guarde um pouco de quem fez reagir, em especial as redes sociais, e escolheu para atacar chocaram os "empurradores de lápis" em "um veterano com deficiência e herói de guerra." Desculpe-me, mas essas reações são exatamente o mesmo nível que os ataques esfarrapadas sobre ele. Eles realmente tocando para os atacantes, porque definir o teste militarista on - decide tudo.
Diga-me, que diferença faz se ele é um veterano com deficiência? E alguém que não é um herói de guerra, pode lançar sobre ele, maldição, ameaçar e espancar? Se Amnon, ele fez uma citação chefe de pessoal um feito (a Guerra do Yom Kippur Ele continuou a conduzir o tanque danificado, embora foi gravemente queimado o rosto e corpo que deixou as pessoas pensavam), não ficou ferido e não estava em guerra, então ele não deve fazer seus pontos de vista e não deve funcionar? Como uma caixa de supermercado árabe, como uma grande cantora ou atriz judeu faz, anúncios drusos como um trabalhador de manutenção na Câmara Municipal? O que diabos está acontecendo?
E dessa forma, ele realmente não importa o que ela exigia, e atacou muitas outras nos dias de hoje, "não fazer o dever de reserva e não eram militares." O que importa a todos, se o Exército era um homem violento ou não? E digamos que eu era e ainda se reserva este muito tempo - assim que, ele pode agir violentamente contra um outro mal concebida?
Então, para ser claro, e eu enfatizo isso em toda parte: a violência e incitação à violência e ameaças - que não é permitido. Ponto. Sem mas e talvez não. Não há circunstâncias atenuantes. Ligue para a "morte" com os punhos, ofensa. Morte aos árabes ou morte para os judeus. Estas infracções penais e que realiza-los é um criminoso. E a polícia não deve ser apenas entre e separado para proteger as pessoas atacadas porque se atreveram a de expressar uma opinião, mas agir contra estes ataques. Significa prisões e indiciamentos. Então, pura e simples. A alma da liderança educacional e política falha, feita mais tarde. Agora temos que apagar o fogo.
Agora, a questão realmente interessante - por quê? Por que são silenciosos e ignorar, e por que muitos daqueles que são silenciosos preferem dizer seus militares opinião disfarce e concentrá-la "força nacional" ("vice reserva protesto incitamento contra os esquerdistas que estão lutando na frente ..."), e por que alguns daqueles que foram transferidos em silêncio o si trote desculpas humilhantes e contrição? Uma resposta: porque todos eles querem ser colo quente de consenso, e aterrorizado com a idéia de o que aconteceria se nadar contra a corrente ou Deus não permita que alguém iria pensar que eles não são consenso.
Na verdade, há esse medo baseado. As pessoas têm medo de viver, às vezes para a sua segurança, e eu entendo isso. Celebridade TV ou warehouseman Conselho Regional. O problema é que o medo que minha ausência está permitindo que o falso consenso existe.
Sem consenso, não há um fluxo, e não há um pensamento unificado. Só pelas respostas que recebo de inundação, incluindo inúmeras pessoas que acessam a rua e animadores, eu sei como algumas coisas estão a inundar-nos através dos estúdios e gritos de guerra, não é aceitável e até mesmo grandes partes do país assustadores. As pessoas não gostam de pregar guerra religiosa patrocinada, as pessoas são brutalização enojado (bênção remota de um município do Estado de Israel: "Soldiers - clique sua mãe, e voltar para sua mãe em paz"), e um monte de gente acha que mudar a dura realidade em Gaza deveria e poderia ser obtido de outra maneira, ea resposta não pode sempre ser o único poder, e muito mais.
Pense deveria ocupar Gaza, o problema palestino tratável apenas por meios militares, Naftali Bennett é o líder da geração? Seu direito. Diga. Pense de forma diferente? Não deve em hipótese alguma voltar a ocupação de dois milhões de pessoas, a maioria preço pesado que uma solução política para conscientemente e sistematicamente perdido ao longo dos anos, e Bennett e Lieberman não são uma cura, mas um problema - então dizê-lo. Este não é apenas o seu direito, é também seu dever agora. Se é encorajador, então você vai saber que um monte de gente pensa assim, mas prefiro não dizer.
E eu quero dizer mais uma coisa. Sem equilíbrio e não para a capa nacional e para que eles pensam que eu sou um consenso. Eu sei que as pessoas que pensam como eu, a grande maioria são pessoas muito ruins, mas bem-intencionados. E não é que há diferenças de opinião, eliminar a preocupação e amor por alguém para soldados, o que você sente quando um soldado foi sequestrado, a sua solidariedade com as famílias enlutadas, e compreender a dor eo medo de um monte de gente aqui, mísseis e do terrorismo. Estou totalmente parte deste assunto, eo coração rasgado e olhos lacrimejantes. Mas não de qualquer forma explorar os sentimentos profundos e estes preparativos, para silenciar e ameaçam impor uma opinião uniforme aqui. E nós, eu digo: o nome não tem a nossa verdadeira identificação sentimentos, derivamos nós mesmos silêncio. Nossa opinião não é apenas legítimo, é vital - o Knesset, na TV, no Facebook, e na rua.
Que possamos todos Shabat Shalom,
Broto
Junte-se a nossa página do Facebook e Twitter e página de vídeo de gemas e uma casa e um Meretz e boletins anteriores
אפילה בצהריים
ביום שלישי בערב, התגודדו כ-200 אנשי ימין עטופים בדגלים מול שולחן השידור של ערוץ 2, בקרייה בתל-אביב. ההפגנה אירעה בשעת המהדורה המוקדמת, ועיקר האש כוונה כלפי הפרשן אמנון אברמוביץ': "בוגד", "מחבל", "חבל שלא נהרגת במלחמה", ועוד קללות וגידופים שאני מתבייש אפילו לכתוב כאן.
אברמוביץ' עצמו ישב שם במרחק יריקה מהמפגינים, שצרו על הכניסה למתחם ואיימו לעשות בו שפטים. הוא חולץ לבסוף באמצעות רכבו של מפקד המחוז של המשטרה, לא פחות.
האירוע הסתיים? ממש לא. אז רק החל הביזיון האמיתי – משני סוגים. הסוג הראשון הוא של התקשורת המיינסטרימית, זו שמדווחת באולפנים פתוחים אינסופיים ובעיתונים שלמים מדי יום, על כל דבר שקשור במלחמה. התקשורת הזו לקתה באלם מוחלט, וכמעט לא דיווחה על העניין. סוג של קשר שתיקה. לכן רבים לא יודעים על כך. אפילו הערוץ עצמו לא דיווח. למרות שמדובר בעמית, ואפילו מאוד מפורסם, ולמרות ההקשר האקטואלי הבוער, ולמרות שהסיפור הוא בעל עניין עצום והוא משקף תופעה שלמה, ואפילו היה יכול לזה רייטינג גדול (שזה הרי השיקול המכריע). שום דבר, לא כלום.
הביזיון מהסוג השני שמור לחלק מאלה שדווקא כן הגיבו, בעיקר ברשתות החברתיות, ובחרו להזדעזע מההתנפלות של "ג'ובניקים" על "נכה צה"ל וגיבור מלחמה". תסלחו לי, אבל התגובות האלה הן בדיוק באותה רמה עלובה כמו ההתקפות עליו. הן בעצם משחקות לידי התוקפים, כי הן מקבעות את המבחן המיליטריסטי שעל-פיו יישק דבר.
תגידו לי, מה זה בכלל משנה אם הוא נכה צה״ל? ומישהו שהוא לא גיבור מלחמה, מותר להתנפל עליו, לקלל, לאיים וגם להרביץ? ואם אמנון, שהוא אכן בעל צל״ש הרמטכ"ל על מעשה גבורה (במלחמת יום הכיפורים הוא המשיך לנהוג בטנק שנפגע, למרות שנכווה קשות בפניו ובגופו, כי חשב שנשארו בו אנשים), לא היה פצוע ולא היה בכלל במלחמה, אז אסור לו להשמיע את דיעותיו ואסור לו לעבוד? בתור קופאי ערבי בסופרמרקט, בתור זמרת נהדרת או שחקנית יהודיה שעושה גם פרסומות, בתור עובד תחזוקה דרוזי בעירייה? מה קורה פה לעזאזל?
ובדיוק באותו אופן, זה ממש לא לעניין להגיד שאלה שהתקיפו אותו, ומתקיפים גם רבים אחרים בימים האלה, ״לא עושים מילואים ולא היו בצבא״. מה זה משנה בכלל אם בנאדם אלים היה בצבא או לא? ונגיד שכן היה ואפילו הוא במילואים בעצם הימים האלה - אז מה, מותר לו לפעול באלימות נגד מישהו בדיעה אחרת?
אז שיהיה ברור ואני מדגיש את זה בכל מקום: אלימות והסתה לאלימות ואיומים - זה אסור. נקודה. בלי אבל ובלי אולי. אין גם נסיבות מקילות. לקרוא ״מוות״ עם אגרופים שלופים, זו עבירה. מוות לערבים או מוות ליהודים. אלה עבירות פליליות ומי שמבצע אותן הוא פושע. וכדאי שהמשטרה לא רק תחצוץ ותפריד כדי להגן על אנשים שמותקפים בגלל שהם מעיזים להביע דיעה אלא תפעל נגד התוקפים האלה. שזה אומר מעצרים וכתבי אישום. כך, חד וחלק. את חשבון הנפש על הכשל החינוכי וההכוונה הפוליטית, נעשה אחר כך. עכשיו צריך לכבות את האש.
וכעת לשאלה המעניינת באמת – למה? למה שותקים ומתעלמים, ולמה חלק גדול מאלה שאינם שותקים מעדיפים לומר את דעתם באיצטלה צבאית ולמקד אותה "בחוסן הלאומי" ("כסגן במילואים אני מוחה על ההסתה נגד שמאלנים שגם הם לוחמים עכשיו בחזית..."), ולמה חלק מאלה שלא שתקו מעבירים את עצמם זובור משפיל של התנצלויות והכאה על חטא? התשובה אחת: כי כולם רוצים להיות בחיקו החמים של הקונצנזוס, ומבועתים מהמחשבה מה יקרה אם ישחו נגד הזרם או חלילה מישהו יחשוב עליהם שהם כבר לא בקונצנזוס.
האמת, יש לפחד הזה בסיס. אנשים חוששים לפרנסתם, לפעמים לביטחונם, ואני מבין את זה. סלב מהטלוויזיה או מחסנאי במועצה האזורית. הבעיה היא שהפחד העדרי הזה הוא שמאפשר לקונצנזוס המדומה להתקיים.
כי אין קונצנזוס, אין זרם אחד, ואין פה מחשבה אחידה. רק לפי מבול התגובות שאני מקבל, כולל אינספור אנשים שניגשים ברחוב ומעודדים, אני יודע עד כמה חלק מהדברים ששוטפים אותנו דרך האולפנים וקריאות הקרב, לא מקובלים ואפילו מפחידים חלקים גדולים במדינה. אנשים סולדים מההטפות דתיות בחסות המלחמה, אנשים נגעלים מהתבהמות (שלט ברכה של עירייה במדינת ישראל: "חיילים – כנסו באמא שלהם, ושובו לאמא שלכם בשלום"), והרבה מאוד אנשים חושבים שאת שינוי המציאות הרעה בעזה צריך ואפשר להשיג בדרך אחרת, והתשובה לא יכולה להיות תמיד רק כוח ועוד כוח.
חושבים שצריך לכבוש את עזה, שבבעיה הפלסטינית אפשר לטפל רק בדרך צבאית, שנפתלי בנט הוא מנהיג הדור? זכותכם. הגידו זאת. חושבים אחרת? שאסור בשום אופן לחזור לכיבוש של שני מיליון איש, שהמחיר כבד ביותר, שיש פיתרון מדיני שהוחמץ ביודעין ובשיטתיות לאורך שנים, ושבנט וליברמן הם לא תרופה, אלא בעיה – אז תגידו את זה. זו לא רק זכותכם, זו גם חובתכם עכשיו. ואם זה מעודד, אז תדעו שהרבה מאוד אנשים חושבים ככה, אבל מעדיפים שלא להגיד.
וחשוב לי לומר עוד דבר. לא כאיזון ולא לצורך האיצטלה הלאומית ולא כדי שיחשבו שאני בקונצנזוס. אני יודע שגם אנשים שלא חושבים כמוני, הם ברובם הגדול מאוד לא אנשים רעים, אלא שוחרי טוב. וזה שיש חילוקי דיעות, לא מבטל את הדאגה והאהבה של מישהו לחיילים, את מה שמרגישים כשחייל נחטף, את ההזדהות עם המשפחות השכולות, ואת ההבנה לכאב ולפחד של המון אנשים פה מהטילים והטרור. אני לגמרי חלק מהעניין הזה, והלב קרוע והעיניים דומעות. אבל אסור בשום אופן שינצלו את התחושות העמוקות והכנות האלה, כדי להשתיק ולאיים ולכפות פה דיעה אחידה. ולנו אני אומר: אסור שבשם תחושות ההזדהות האמיתית שלנו, נגזור על עצמנו שתיקה. הדיעה שלנו לא רק לגיטימית, היא חיונית – בכנסת, בטלוויזיה, בפייסבוק, וגם ברחוב.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
ניצן
ניצן הורוביץ
להסרה מרשימת התפוצה לחץ כאן
Nenhum comentário:
Postar um comentário